22 בדצמבר 2014

שוזרת אני ושוזרת


 
אם יש חנויות שהייתי מוכנה לגור בהן, הן היו חנויות עיצוב, חנויות יצירה וחנויות פרחים. לפקוח עיניים בכל בוקר מול יופי, השראה ואסתטיקה מעלה אצלי את מפלס האופטימיות, המוטיבציה והאושר הכללי. אבל בעוד השתיים הראשונות מספקות מוצרים עמידים, שנשארים איתי עד שאני מחליטה לנתק יחסים, לאחרונה – היפה מכל – יש קצב וחיים משלה. אני מקסימום יכולה לעזור לפרחים שבוע-שבועיים. אחרי זה אז מתחילה הנבילה-נפילה שכל כך מנוגדת להתחלה המבטיחה. המון אהבה וסוף ידוע מראש.

תגידו אז מה, זה בסך הכול פרח, אבל אצלי לכל פרח יש נשמה. כל חיתוך, כל מגע עם מים, כל ענף שנחתך ועלה כותרת שנושר, מוריד אצלי את מפלס המרגוע. באמת.

עם יחסי האהבה-דחייה האלה עשיתי את מה שהכי קל: כשאני עוברת ליד פרחים, העיניים נמשכות, הלב מאיים לצאת קצת מהגוף אבל אני צובטת את עצמי וממשיכה הלאה. הדרתי אותם מביתי ולא מהסיבות המובנות. עד אז הכרתי את סדנת השזירה של רעות.


מלא וגדוש. שולחן קבלת הפנים
 הקלילות, הקרבה והתזמון הנכון הביאו אותי לרמת אביב, להתנסות בעצמי בפלא השזירה. כי הרי לא מספיק לאגד כמה פרחים ולהניח באגרטל. יש כמה כללים מנחים שצריך ללמוד אחת ולתמיד. אפילו להכנת הספוג לשזירה יש טכניקה, ואת זה ודברים אחרים הסבירה רעות, שעוסקת בעיצוב ושזירת פרחים לצד עבודתה כמעצבת פנים.

כך במשך שעתיים מתוקות של גן עדן בינות להררי פרחים, קצת קפה, קצת עוגות ובנות שהן לגמרי בעניין, התקבצנו בסדנה של רעות, ולמדנו שאת הספוג לא משקיעים בבת אחת אלא נותנים לו לצוף עד שהוא שוקע בעצמו:
מקור המים של הזר

כדי ליצור עניין יש לבחור בסוגים שונים של צמחים – פרחים "בשרניים", פרחים עדינים, "פילרים" שנותנים את המסגרת ואת הנפח לסידור, וירק:

גם פרחים בשרניים וגם פרחים וצמחים למילוי נפח
מתחילים מהפילרים ואחריהם עוברים למילויים עבים ופורחים יותר. מצרפים אליהם פרחים שאוהבים לפי הצבעוניות שמתאימה לנו:
קודם כל ירק מסביב


אחר כך פילרים בין לבין


ומתחילים לשבץ את הפרחים את העדינים

עוד כמה הנחיות שלמדתי מרעות – את החלק התחתון של הצמחים יש לנקות מעלים ואז להחדיר אותו לספוג, רצוי בלי להוציא ו"לשפר עמדות", כי אז נוצר חור שפוגם בספיגת המים על ידי הצמח. ככל שעובדים טוב יותר עם הפילרים, כך יהיו פחות קרחות בסידור והוא ייראה טוב יותר; לא צריך מזמרה, אפשר לעבוד רק בידיים; אין נכון ולא נכון בסידור פרחים.



וגם מפטפטות


אתם אלה שקובעים מה יהיו הצמחים, מה צבעם, איך יעמדו זה לצד זה ואיך הכול ייראה בסוף:


שלי!
שלי ואני
 השלב השני של הסדנה לימד לשזור זר לאגרטל כשהעיקרון הוא שזירה ספירלית. כלומר מתחילים באחיזה של פרח אחד, שהוא המרכז הגבוה, וממשיכים עם שאר הפרחים והצמחים בסיבוביות. מקנחים במסגרת של ענפים ירוקים:

 
זוכרים את השידה הווינטג'ית הפורחת מתחילת הפוסט? אחרי שעתיים והמון עלים וענפים על שולחן העבודה ועל הרצפה, כך היא נראתה:

כדי להגיע לסדנה שלה, הגעתי לזירה החברתית לפעילויות ואטרקציות FUNZING, שהיא בעצם אתר לאנשים שרוצים להעשיר אותנו בידע שלהם. יוצרים אירוע, הרצאה או עסק ומאפשרים לאחרים להצטרף תמורת תשלום או חינם, מה שבא (במקרה של רעות, הסדנה עולה 130 שקל). זה יכול להיות בבית או בחוץ, העיקר שיהיה בעל רעיון מקורי כמו  למשל יצירות עם ילדים, סדנאות סריגה, סיורי גרפיטי בלילה, רכיבה על אופניים, מסיבה להחלפת שפות (כן, יש דבר כזה), טיפוח גינה, נגרות, נפחות ועוד כיד הדמיון היצירתי.  לכו על זה!

לימור קלר
 

 

 

 

1 בדצמבר 2014

רחובות העיצוב של וינה


אם יש משהו שאני אוהבת בחו"ל, זה לגלות את הרחובות הקטנים, את הסמטאות ובתוכם את החנויות שלא כתוב עליהן בשום מדריך ואת בתי הקפה המעוצבים ברישול מכוון. "ללכת לאיבוד" קוראים לזה בהמלצות המסודרות, אבל אני אומרת בואו לא נגזים. לא רוצה ללכת לאיבוד, ועדיף שתהיה תמיד מפה לצידי או מכוון אנושי בעל חוש התמצאות, שיזכיר לי איפה הצפון ואיפה הדרום ומה הקשר שלהם למלון שלי (אצלי קוראים לו "בעל").
 
 בביקור הממש אחרון בווינה סימנו לנו נקודות מעניינות הכרחיות, ואת המסלול ביניהן השארנו לספונטניות, כדי לחוות את העיר, להכיר את המרצפות ואת הספסלים מקרוב ולהביט למקומיים בעיניים (ולעיתים גם לתת להם להוביל אותך לפי המלצות שלהם). מאחר שאני לא בין המתעכבים במוזיאונים (תתביישי לך!) וגם בארמונות של קיסרים מספיק לי המסלול הקצר (איפה האריסטוקרטיה, איפה?!), יצאנו קודם כל אל שוק Naschmarkt:

 
 
בדרך ליעד הבא, שעוברת בחנויות טואלטיקה ובסופרמרקט (כדי להשוות עלויות לארץ, ברור!), נפערו העיניים למראה גינה ציבורית ממוחזרת, שבה משטח העץ הוא המלך הבלתי מעורער:

 
 
 
וינה מתאפיינת בסוג של עילאיות והתנשאות, וכך גם ה- Kärntner Strasseשהוא המקבילה לשאנז אליזה הפריזאי. החנויות במדרחוב הזה מעוצבות עד כדי ליקוק, שאחרי שראית אחת, ראית הכול:

 
אז כיוונו את עצמנו למקום שפוי יותר, Danube shopping center, שבו אפשר למצוא חנויות עממיות יותר (גם אם הן ממותגות, אז מה?) וגם לצלם בלי שיעירו לך שאסור...


 


שם גם גיליתי מכר ותיק שלא צלח בארץ. הסיבוב בחנות היה כל כך קצר ולא מרשים, שהבנתי למה:


 
ההפתעה הוורודה הזאת הייתה הצדקה לכל הנסיעה הזו. קרוואן לממכר קאפקייקס, איך לא חשבו על זה אצלנו?




חנויות עיצוב שובבות כמו BUTLER אוKARE , שאותה אנחנו מכירים מהארץ, נמצאות ברחוב קניות שפוי נוסף, מריה הילפר, ששווה לתור את כולו להשלמת קניות ולשטיפת עיניים כללית:




 
בית שכל חובב אדריכלות, עיצוב ואמנות לא יכול להרשות לעצמו לפספס הוא ה-Hundertwasser. איך הגענו לשם זו באמת שאלה טובה. עלם חמודות מקומי שטייל עם בנו בעגלה הוביל אותנו אחריו עד הבניין, שלידו הוא מתגורר בעצמו, ואז גם התברר שהוא מדען גרמני ברילוקיישן שמגיע מדי פעם לטכניון בחיפה ("מה יש לכם לחפש כאן בקור הזה?!"):

 
את הבניין תכנן אמן ואדריכל אוסטרי-יהודי בשם פרידנסרייך הונדרטוואסר, שתיעב קווים ישרים והיה חסיד של צבעוניות, טבע ואינדיבידואליות. הבית הכולל רצפות עקומות ("רצפה עקומה היא מלודיה לרגליים. רצפה ישרה היא המצאה של אדריכלים") ועצים הצומחים בתוך הבית ושענפיהם מבצבצים מהחלונות. בניין המגורים הזה פרטי לחלוטין ואפשר לראותו אותו מבחוץ בלבד. האוסטרים כבר מצאו דרך לעשות ממנו צימעס ופתחו ממש מולו מיני וילג' קטן וסוחט כספים בדיוק באותו סגנון.

ולסיום, מראה של המלון הבארוקי מהמאה ה-18 שבו שכנו, Pertschy Palais Hotel. ממש במרכז העיר העתיקה, מקום שאפשר לקפוץ אליו באמצע היום, להניח שקיות ולצאת שוב לדרך.


 
אני התאהבתי.

 ---

מפת דרכים:

שוק Naschmarkt נמצא ב-ב-linke wienzeile ופתוח כל יום חוץ משבת אחה"צ וימי א'.

גינת המשטחים נמצאת בדרך משוק Naschmarkt לכיוון הכיכר המרכזית Karlplatz

Danube shopping center הוא מרכז קניות ענק וזול יחסית שנמצא ב- Kagran station(אפשר להגיע אליו בעזרת קו U1 ברכבת התחתית).

Hundertwasser House נמצא ברחוב Kegelgasse בדרך לפארק השעשועים Prater.

מלון Pertschy Palais Hotel נמצא ברחוב Habsburgergasse 5 בצנטרום של הצנטרום.

הבועה שהתנפצה (מחשבות פוסט מלחמה)


אני יושבת לי במרכז הארץ, רחוקה לכאורה מהחיזבאללה, מנותקת לכאורה מעוטף עזה, מדירה את עצמי כבר שנים מבקעת הירדן, וקרובה מתמיד לים (שגם ממנו אני מדירה את עצמי, אבל זה כבר סיפור אחר). יושבת כבר שנים וצופה בחדשות. מצקצקת בלשוני אל מול ההפגנות והמחאות. חיה בבועה, קוראים לזה. קיבלתי מכה קלה בכנף בחודשי הקיץ האחרונים, אבל קוראים לה "מכה קלה", כי אין לי (עדיין) משפחה בגיל צבא, כי נוח לי לכבות את הטלוויזיה כשאיני יכולה לשאת את הצער והכאב, וגם עיתון לא נכנס אליי הביתה שנים. כל מה שחוויתי הוא בום מעל הראש כשאני במקלט השכונתי וחיזוק מבית כיפת ברזל, ששוב הותיר אותי מחוץ למציאות העכורה האמיתית.

החוף הוא אותו מישור החוף, אבל דלת אמותיך ביישוב בשרון הוא ממש לא דלת אמותיך בעוטף עזה. כל שיחה שניהלתי במהלך הקיץ עם תושבי הדרום, ובייחוד עם מי שגר ביישובים כמו יתד, מבקיעים או יבול – שלפני המלחמה כלל לא ידעתי להצביע על מיקומם במפה המיניאטורית שלנו – הורידה לי את האסימון קצת יותר. אבל ככה זה כשחיים מציאות אחרת. עד שאתה לא שם, אתה לא באמת מבין.



עד ששאולי ממושב יתד* לא סיפר לי על תחושת הציונות האחרת שלו כדור המפוכח של ילידי 1967 שירד עם משפחתו להתגורר בעוטף עזה, לא הייתי בסרט. עד ששרון צוייג לא סיפרה לי על המילים האנטישמיות שזורקים לעבר הילדים של חברתה שנשארו בחו"ל, לא חלחלה התחושה ולא הגיעה הצמרמורת. לפני המלחמה עוד השתעשענו בבית עם הרעיון לנצל את הפספורט הבילט אין של חלק מהמשפחה לרילוקיישן בברלין השקטה (לכאורה), הנעימה (לכאורה) והירוקה (לכאורה). כן, בטח.

הציונות שמדבר עליה שאולי, שלקח את הילדים ואת אשתו ונמלט מהבית בקיץ, היא היא הפרחת השממה. האמונה השלמה של שרון, שטוב עשו כשחזרו מהולנד, עם כל הקושי וכובד המשא כתושבי המדינה, ואין סיכוי שיתגוררו שוב בחו"ל – היא היא יישוב הארץ. אז פעם אלה היו הביל"ויים, והיום זה אנחנו, הבליינים. כל אזור בארץ כבר חווה את התחושה, וגם אם רוצים ארץ אחרת, פשוט אין כזאת בנמצא.
 

אז לקח לי זמן, ממקום רבצי, לא רק להבין אלא גם להרגיש שמה שחוו כאן, בעולמנו, לפני 75 שנה, זהה לגמרי למה שחווים נוודינו היהודים בנכר היום. לקח לי זמן להבין שלחיות עם 15 שניות זמן תגובה זו לא רק ססמה, אלא גם להשקות את הצמחים כשהרעשה כבדה של צה"ל מתרחשת כמה מאות מטרים מהגינה שלך.

אני מורידה את הכובע בפני שאולי וחבריו הדרומיים, מאחלת לשקט שישרור שנים רבות ומייחלת לרגע שגם חברים קרובים ורחוקים ישובו ארצה.


* את מילותיהם של תושבי עוטף עזה תוכלו לקרוא בכתבה שלי באתר בניין ודיור.

22 באוגוסט 2014

ממתקי קיץ

אחרי ששככה הסערה, הגיע זמנם של הדברים הנעימים לצוץ החוצה. הפקה מעוצבת ורעננה לימי הקיץ שנותרו

יש שלושה דברים שעושים לי טוב על הלב וגורמים לי רגעי אושר קטנים ביום יום (חוץ מדברי החוכמה של הילדים, הציורים שהם מביאים מהגן והתעודות בסוף השנה...) – קפה מוקדם בבוקר, אבל כזה הפוך, דל שומן ולא חזק, עם קצף טוב, רצוי בבית הקפה השכונתי; בדים בשלל צבעים, רצוי כשהם עוטפים כריות; וכלי וינטג'. כשהפציע הקיץ, הגיע יחד איתו הרצון להתרענן במשקה קר, עם אותו בית קפה ובלי לפסוח כמובן על העונג שיש בישיבה לצד כריות יפות. כל אלה אותתו לי לקחת את עצמי ואת כל המרכיבים האלה, לשלוף את המצלמה ולתקתק הפקה קסומה ונעימה.


צילום: לימור קלר
כל היופי הזה, שהופק וצולם בימים הראשונים של "צוק איתן", עוד לפני הכניסה הקרקעית, המתין בסבלנות לימים השקטים שאחרי הלחימה. הייתי צריכה, כמו כולנו, לחוות מעט מן היופי של העם כדי לפרסם את הצילומים הללו.

צילום: אלה בורמן
אז בית קפה יש, כריות יש בחנות הטפטים והבדים, ולגבי הכלים – או! כאן עוזרת מאוד העובדה כי מאז שאני כותבת באתר בניין ודיור, זכיתי להכיר לא רק עסקים מעניינים ומדהימים, אלא גם את האנשים העומדים מאחוריהם. בכתבה שריכזה פינות חמד בהן אפשר למצוא עתיקות ופריטי וינטג', צדה את עיניי אלה בורמן, שמקדישה הרבה מזמנה לצילומים מרהיבים של הפריטים שברשותה. אלה שמחה להשתתף בהפקת הקיץ שלי, "מטפטים" תרמו את הכריות, ודותן מ"נחלת בנימין" את המקום ואת הסיידר הקרררר...

 צילום: לימור קלר
את סיידר התפוחים מכינים במטבח של "נחלת בנימין" מתרכיז של סיידר הגליל עם הרבה קרח גרוס וחתיכות תפוח עץ גרנד סמית.

צילום: לימור קלר
 
 
צילום: לימור קלר
 אלה הביאה איתה מכונית גדושה בכלים ובפריטים. בחרנו מתוכם את אלה שהתאימו לנו לכריות הצבעוניות, וסידרנו פינות שונות בחצר שעברה שיפוץ ממש לא מזמן.

צילום: לימור קלר
 
 
צילום: אלה בורמן

טווח המחירים של הכלים נע בין 40 שקל ל-150 שקל ואפשר להזמין אותם ישירות אצל אלה. מחיריהן של הכריות נע בין 350-170 שקל, והן ניתנות לרכישה במטפטים, אצל שרון ואלירן, לפי הזמנה.

 צילום: לימור קלר
 צילום: לימור קלר
היה חם, ודותן דאג להרוות את צימאוננו לא רק בתה וקרח, אלא גם הפעיל עלינו את המאווררים, לספיגה קלה יותר של הלחות המישורחופית.

מעבר לאזורי הצילום שארגנו, רציתי עוד כמה סצינות לא שגרתיות, ואז כבר נשכבנו, עלינו, ירדנו וצילמנו את הכריות והכלים במין ערבובייה שכזאת, שתעשה לנו קצת בלגן בסדר:

 צילום: לימור קלר
 צילום: לימור קלר
 צילום: לימור קלר
אפילו התכבדנו באזעקה בלתי נשכחת במרחב דן, כשהמרחב המוגן היחיד שלנו נשק לוויטרינות מלאות כוסות זכוכית ובקבוקי יין. אבל עברנו את זה...

ד"ש ממני ומאלה ורק בשורות טובות J



לימור קלר

מעצבת פנים
 

 

 

 

 

9 באוגוסט 2014

אלופי הטבעות


החוויה האולימפית היא אחד המקומות הטובים (והפטריוטים) שאתם לא מכירים, וכמו באולימפיאדה, לא חסכו שם על שום שבב טכנולוגיה או עיצוב

 מצד אחד, זה נשמע בומבסטי מדי - "אולימפיאדה". מצד שני, זה קרוב ונגיש (הדר יוסף) וצריך להצטייד רק בנעלי ספורט כשמגיעים לשם. מצד שלישי, מדובר בספורט, אז לא בטוח שזה בכלל התחום שקרוב לליבנו. מה עושים? מחכים כמה שנים (המקום נפתח לפני חמש שנים) עד שמתעשתים, מפנים אחר צהריים אחד מיני רבים ואוספים את הילדים לחוויה אולימפית.

בארץ? כן, יש דבר כזה ואתם לא ממש מכירים אותו וחבל שכך. דווקא בתקופה כזו, כשרוצים לחבק סמלים לאומיים, מקבלים כאן מנה גדושה מהטוב הזה.

מבחוץ המבנה של "החוויה האולימפית" מזמין, עם חנייה חופשית וגדולה, והוא אפילו מעורר קנאה, כי הרבה ספורטאים מבוגרים וצעירים נכנסים ויוצאים ממנו בחליפות ותלבושות ספורט ועם אביזרים ספורטיביים מיוחדים. בכניסה אליו עוברים דרך בית הקפה המקומי ואז עולים לקומה השנייה כשריחות ספא ואווירת ספורט כללית מלווים אותנו.

זהו גם ביתו של הוועד האולימפי, על משרדיו ונותני שירותיו, שהחליט לפרגן לעם היושב בציון חוויה אינטראקטיבית לחלוטין, בהשקעה כספית לא מבוטלת, והכול כדי לספוג ניחוח אולימפיאדה וניצחונות ועל הדרך לסמן וי גם על גאווה לאומית, פטריוטיות ודמעות התרגשות פה ושם.
 
 
 צילומים: ראובן שוורץ

חמש טבעות, כחמש הטבעות המסמלות את חמש היבשות המשתתפות במשחקים האולימפיים מדי ארבע שנים, יוצרות את המתחם החווייתי: טבעת התהילה, בה התיישבנו על הרצפה, מוקפים במסך של 360 מעלות, כשראשינו מסתובבים ועינינו מרצדות סביב רגעי השיא הגדולים בתולדות המשחקים (שלא לומר האנושות). הכול חשוך, ותאורת לד צבעונית מובילה אותנו לטבעת הבאה, ההיסטורית, שבה "נוסעים" אחורה בזמן אל המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה. פסל אבן עם כסות מינימלית מתעורר לחיים ומסביר לנו על חוקים של פעם, על הדרת נשים ואפילו על עונשים בגרסת העבר – והכול על מסכי ענק. קפיצה לטבעת הבאה ואנחנו במתחם הישראלי, שם נפגשים על המסך, ועם במה מסתובבת, עם המדליסטים האולימפיים תוצרת הארץ – אריק זאבי, יעל ארד, גל פרידמן וחבריהם – ושומעים מהם איך התחילו כמו כל ילד מחוג אחד וחתרו בהתמדה עד הלום. כי כל אחד יכול, הרי.





עוד טבעת נותנת לנו קפיצה לעתיד עם מבט לאולימפיאדה בברזיל, ולבסוף, לקראת סיום, אחרי שצפינו ומחינו דמעה או שתיים (או זרם. חבל שלא היה טישו ליד), הגענו לטבעת ההתנסות. כאן נכנסות לפעולה נעלי הספורט שהבאנו מהבית וכל האנרגיות הנלוות. עמדת זינוק לריצה, בחינה של כוח מתפרץ (זה המקום לבדוק כמה אתם חלשים לעומת אריק זאבי, תכל'ס), אלקטרודות בעמדת ביו-פידבק וכמה לפידים מקוריים שתרם אלכס גלעדי – וקניתם את הילדים שלכם לגמרי.

על העיצוב והאדריכלות הופקדה ענת הרמן, שהפכה קומת משרדים טיפוסית ונמוכת תקרה למוזיאון בשטח של כ-1,000 מ"ר. הרמן חילקה את החלל לאזורים לא קונבנציונליים כדי ליצור תחושת מרחב אינסופי ודינמי. היא השתמשה באמצעים טכנולוגיים מתקדמים כמו מסלול תאורת לדים שקוע ברצפה שמקשר בין הטבעות, הקרנת רגעי שיא על תקרת בריסול כדי לייצר תחושת גובה, קיר נע על ציר ועליו הקרנה עם אפקטים של סאונד, מולטימדיה ותאורה בתנועה, טכנולוגיית הולוגרמה לשיאנים הישראליים, כדי שנרגיש אותם קרוב קרוב, כדור גלובוס מואר בקוטר 3 מ' ועמדות אינטרנט עם משחקי טריוויה.

עמדת הביו-פידבק, תצוגת הלפידים העולמיים וכמה ילדים אישיים
צילום: לימור קלר

עמדות הטריוויה בכניסה

וכמו בכל מקום, יש לשלוף מזומנים כדי להיכנס לחוויה. 49 שקל לכרטיס יזכו אתכם בביקור בן שעה עם מדריך, אבל רק אם אתם מעל גיל שש. לא זול למשפחה שלמה, אבל הורה ושני ילדים, נגיד, יכולים לסכם את החוויה בכ-150 שקל בלי להרגיש שעבדו עליהם.

לימור קלר